קורבנות הם מערכת הבונה רגישות לאחדות.
מקום המקדש היא ׳המקום׳, בגדר הוא מקומו של עולם, המקום הגבוהה אשר אחדותו מלאה.
אני חושב על זבחים, קדושת מקום הלאומי והיכולת להביא קורבן פרטי בבמה.
אני מדבר על עצם מקום הגבוהה מקנה שם, ואותה שם יורד למקום נמוך, כאשר המקום נמוך הופכת היא לעליון במערכת.
ועכשיו נראה לי שקורבן ציבור אין בה הקדשה של הציבור, אלא משהו אחר
יש מימד של קדושה שבאה מתוך הקהל, כמו שיחיד מוסיף ערך למערכת מבחוץ על ידי נפשו היחודית, כך הקהל מוסיף קדושה ממערכת חיצונית.
נראה לי, הקידוש מוסיף דבר חיצוני לחפץ,
העבודה מוסיף את החפץ לאדם
ואז ההוויה היא חיבור שלושתן, חפץ מוקדש בכוח האדם, שאור חוזר אל האדם ומביא לידי הוויה
עבודה במקדש אינה כשאר פעולות מעשיות, אלא היא גם נמצאת בעולם הבריאה, עולם מופשט, ולכן סתם כשר, תנאי בית דין הוא שהאדם לא יתן התגשמות מעשית לפעולותיו בעבודת המקדש!
לפי רבי אליעזר המרחב הקטוגוראלי, מינה מרחיב ביה או לא, קיים רק בקדושים
דווקא מערכות עם זהויות חזקות אבל שונות אינם מפריעים
יש קבוצות ברורות, ויש כשל באיטרקציה בין קבוצות. לשיטתי כאשר האינרקטציה עוברת סקאלות יש החרבה, או אפשר לומר בטבע אין תקשורת בין סקאלות שונות
הרחיצה עצמה היא השירות, העבודה
׳ונרצה לו׳, היא המשך הרצון הראשון. כמו שהדם הנפש (דף כ״ה...) היא ממשיכה את חיות הבהמה לתוך העבודות, כך רצון בעל הקורבן נמשכת לאורך כל הדרך.
פלא שמקום חוץ ופנים דומים למקומות על וליד המזבח, ולזה הסוגיט מסתיימת:
לשיטת בן עזאי ההקדשה יוצרת גוף בתהליך של התכללות.
לשיטת אחרים ההקדשה היא חלק מהרצף זמן, וזמן מתקדם בכיוון אחד, ולכן אכילה בסוף אינו יכול להשפיע על תחילת התהליך
cont....
אבל עכשיו הבנתי שבעולם הבריאה כוונה יוצרת שלם חדש, התכללות, והכוונה אינה פעולה אלא היא החלות שם של קיום המצווה. מישהו חייב לתת שם להתכללות החדשה שנברא, הקורבן הקיום של המצווה, כוונה זו, ניתנת השם, היא מעלה את הפעולות הפרטיות לכלל המקיים את רצון ה׳.
המביא קורבן בורא דבר חדש בבית המקדש, מקום הבריאה, ודבר זה שנברא על ידי הרצון של מביא הקורבן היה לו הרבה פרטים, פעולות: בהמה, כהן, דם, זריקה, אכילה, זמן, מקום, כולם התכללו לדבר חדש, קיום מצווה של זבח. ואם חלילה הוא אוכל חוץ מזמנו של הקורבן, הוא פעול מחוץ למסגרת ההתכללות ופוסל את הכוונה שנתנה שם למצווה.
...הסברתי את הבנתי ששפה בריסקאי
לשיטתי הבאת קורבן משנה את בעל הקורבן,
לשיטתם הפעולות של הבאת קורבן יוצרים תוצר
עוד לשיטתי נראה שהרצון בוראה מיד, ואילו לשיטתם הרצון רק מתחיל תהליך, היא הסיבה לחיוב שמביא לידי פעולות נוספות הגוררותלשיטתי הבאת קורבן משנה את בעל הקורבן, אחת את השניה.
ובזה פרשת שמיני שמובא אש זרה יותר דרמאטי, ההנגדה לפרשת צו אש תמיד תוקד, כלומר חייבים להביא אש מחוץ למערכת האדם, אבל נדב ואביהו הביאו את האש עצמם, מתוך מערכת הפנימית שלהם
ואני לומד שפיגול היא פירוק לשיטת רבי עקיבא בדף הקודם. אלא שהמשנה נראה כשיטת רבי אליעזר...]
[רציתי לומר שהשלם, הכלל, מבטל את פרטיו, וזה האמירה אין חצי זית מועיל במקום כזית, והשלם הולך ונהיה יותר כיצוני. לרב המנונא החצי זית לא קיים מעצמו, אין בו שיעור, ואילו לרב דימי רבין ורב אשי (כמעט לשיטת רבא), החצי זית מתבטל מול השלם (רבא לא סובר שהחצי מתבטל, אלא שהזית השלם קיים).
כלומר בהסבר השני מחלוקת אביי ורבא היא האם צריך התכללות ליצור עבודה
[כדי לעשות ׳שירים׳, צריך לסיים משהו, לרבי יוחנן מחשבת פיגול מסיימת, זה מזכיר לי מחלוקת רבי עקיבא ורבי אליעזר, שרבי עקיבא היה חולק וסובר שגם מעשה בסוף חלק משלימות הקורבן,....]
פיגול היא (מחשבה) פגיעה בעבודת קורבן, לכן צריך להגדיר מהיא קורבן ומהיא עבודה
[אני לומד בסיום המשנה הקבלה בין פיגול לבין חובת בעלים (תחילת המסכת), וזה מחזק אצלי התובנה שפיגול היא בחלק העבודה השייכת לבעלים ולא בחלק העבודה השייכת לכהנים]
[נראה שבפרק זה פיגול תלויה בכפרה, עבודת הכהן או שליחות הכהן לעבודת הבעלים? נראה בהנגדה לסוף פרק הקודם]
[דרך אגב אני לומד מסכת נדרים בדף היומי, ושם דף ט׳, הנודר ככשרים לא כלום, כרשעים נדר..., והפירוש הוא שהגדרת ׳רע׳ היא חיבור בין עולם הבריאה לעולם המעשה, לעומת מה שכתבתי כאן, מעבר בין עולם המעשה לעולם הביאה היא טוב. שני אפשרוית, ירידה מבריאה למעשה היא רע, עליה ממעשה לבריאה היא טוב, או אפשר (ואני אוהב את השני יותר) חיבור בין עולמות רע, הפרדה ומעבר היא טוב.
אינו יהודי יכול ליצור קדושת ממון, אבל אינו יכול ליצור קדושת רצון. קדושת הגוף יכול לבוא בהמשך מקדושת ממון (כך נראה לי), כאשר אינו יהודי תורם קורבן למזבח, אפשר שהקורבן מתחיל את דרכו בקדושת ממון, ואחר כך מגיע קדושת הגוף כאשר הכהנים עובדים עם הקורבן, או כאשר הקורבן עולה למזבח או ...
הגמרא נראה מדברת על קדושת הרצון המחבורת לכנסת ישראל...
[עכשיו נראה משהו הזוי קצת:
מקום הזבח -- דרגת הזבח
קדשי קודשים -- אינה קבוצה אחידה, אלא סדרה של פרטים באותה סקאלה
צפון מייצג דין
לכן היה נכון שחטאת יכתב במפורש
רבי יוחנן בצורה כללית פוסל למד מלמד
הגמרא מצמצמת את רבי יוחנן לגזרה שווה
גזרה שווה היא העתקת דין
ולכן אין מקום להעתק דין בדיני מקום -- אע״פ שיש מקום לעתקת דין במרחב הכלל (קבוצה של פרטים) - אין מקום להעתקת דין בין פרטים אע״פ שהם באותה סקאלה - וראה מורה נבוכים, ספר א׳ פרק ח׳ ׳מקום׳ - וזה פתרון ׳איזהו מקומן של זבחים׳, קריאה בסימן שאלה, ואין תשובה, אין מקום לזבחים, יש שחיטה בצפון..., אבל מקום, סקאלה אינה נהוגת בה
אם היה כתוב בחטאת הייתי לומד רק בו, משום דין כפרה של חייבי כריתות
]
[נראה פשוט שרבי ישמעאל צודק, ותודה היקש לשלמים (פרשת ויקרא?) ושלמים היקש לבכור (במדבר מתנות כהונה פרשת קרח?), נכון אפשר לומר שתודה יש בה אחרי הלימוד חזה ושוק בדין, כמו גזרה שווה, הדין קיים, אבל היקש לא ממש...אולי נכון לומר כך, בכור הוקש לחזה ושוק, לבשר ולא לזמן ומקום אכילה, כלומר דיני הקורבן מהמשניות ׳איזהו מקומן׳ לא שייכים להיקש, מקום השחיטה, וזמן האכילה לא נמצאים בהיקש של בכור. בכור אין לו ׳מקום׳. בפשט נראה לי שרבי יוסי הגלילי לא התכוון להיקש בשיחה עם רבי עקיבא, אלא בהמשך לשיחה עם רבי טרפון יש אמירה הגיונית, לא היקש בפסוק אלא ברעיון, ואולי זה הנקודה, שר״ע מחזק, הימנו והיקש אינו ממש היקש, יש קטגוריה של ׳שלמים׳ וכולל דיני מקום, וזמן אכילה, וקורבן תודה יורש את כל המרכיבים ולא משום היקש אלא משום קטגוריה וכמו ג״ש...]
אני לומד מזה כאשר סומכים על קורבן, יש פירוד, דין, סמיכה מלשון סמכות, שררה. ולהפך כאשר מפעלים סמכות מפרידים את פרטים מתוך התערובות, הערבות של כל ישראל מתפרקת
במערבא, בארץ ישראל יש התייחסות כללית, ולכן כאשר מצטרף המרכיב השלישי הסקאלה משתנה והערכים אחרים. הערכים הפרטיים מתבטלים, ונשארנו עם שלושה מרכיבים הנמדדים לפי הערכים בסקאלה החדשה.
כאשר היו שני פרטים - מעשר וחטאת העוף, היה מערכת צירים בנוי על ׳שם מין זבח׳ - שהיא ערך פרטי - שם חל על הקורבן הפרטי - כאשר מתווסף העולה, הסקאלה משתנה, העולה מול העוף נמדדת - והערך הפרטי מתבטל - ונשארנו עם ערך כללי של ׳חטאת׳ מול כל שאר הקורבנות.
היה אצלי ביקור, דברנו על יוסף מלאכי הי״ד, ואז אמרתי ששמעתי את ר׳ צ׳ סובולובסקי שאמר ביקור בארץ צריך להביא איתו רוח הארץ לתוך חייך ומצוותך בחוץ לארץ. ולי נראה, שביקור בארץ מפתח חושים חדשים, אהבת הכלל, להרגיש את החוויה הזאת משנה את האדם, ובחוץ לארץ הכאב של חיסרון האהבה הזאת תהיה מורגשת.
לשיטתנו, הסקאלה הגדולה, מקום גבוהה ביותר, מקום המקדש תופס את השפה של עבודת דם, העלה, ואילו כל מקום נמוך יותר נקרא פעולה זו, שפיכת דם.
[מי ששחט חוץ לעזרה לא כתוב (וגם לא כתוב שחייב שתים) -- משמע שאין איסור שחיטה מחוץ לעזרה בזמן הזה, אבל העלה חוץ לעזרה קיימת איסור וחיוב. כלומר קדושת העזרה דווקא בהעלה קיימת בזמן החורבן. לשיטתי הקדושה לעתיד לבוא היא קדושת העלה הבאה מכוח זביחה, ולא מכוח כבוד המקדש. הרי מדוע אין מצווה של שמירת המקדש]
[לא נראה שיהיה חייב כרת על העלה בחוץ בזמן הזה, שאין פגיעה בכבוד מקדש, לכן נראה לי שרבי יוחנן מחייב משום זביחה ועבודה זרה, אבל כהמשך לסוגיא של דם, רבי יוחנן סובר שהעלה היא המשך של זביחה, ולכן המעלה בחוץ דומה למעלה דם, ויש איסור לא תזבחו לשיעירים. הקדושה שרבי יוחנן וריש לקיש חלוקים עליו היא קדושת עבודה, ולא קדושת מקום]
נראה לי שהנוכרי והישראלי אחרי חורבן הבית אין כבוד מקדש -- לפני ה׳ -- אבל נשאר מקום שחיטה, אז מצד העלה שאינה לפני ה׳ אין פגם, ועיקר כבוד שחיטה היא כנגד עבודה זרה. נוכרי לא פוגע בעבודה זרה באותה דרך שישראלי. ישראלי נשאר כבוד עבודת הקודש. נוכרי אין מושג של עבודת קודש, נוכרי לא עובד את ה׳, כלומר הפעולות שנוכרי עושה אינם בגדר פעולות של כהן, רק ישראלי עובד כהונה, ע ם קדוש וגוי של כהונים, פרשת יתרו.
ולכן אין פגם בכבוד עבודת הקודש על ידי נוכרי.
לשיטתי, רב כהנא מדגיש את המרחב ההפוך של רבי יוחנן, העלאה יותר חמור, מוסיף עוד נופך, שהרי בשעת איסור במות נתווסף קדושת מקום לפני ה׳, ואומנם קדושת שחיטה בהתחלת התהליך לא הייתה קיימת בשעת הקדשן, כלומר ההקדשה והשחיטה מצטרפים, אבל העלאה היא כבר פן חדש. אי כמעט מבין, שהקדשה היא תחילת עבודה (מזכיר לי משהו מתמורה) אבל העלאה אינה חלק מהעבודה, והיא אינה המשך של הקדשה, היא מצווה חדשה, אכילת מזבח, וכבוד לפני ה׳.
[פרת חטאת עבודתה שרפה (או שחיטה), אע״פ שלא מדובר בשחיטה, אני הייתי חושב שאיסור שחוטי חוץ לפי המקרא היא רק שחיטה והעלאה, וכן המשנה בפרק י״ג, אלא שאני למד מפרת חטאת שכל עבודה היא באיסור, כלומר קדושת מקום עבודה קיימת, או קדושת מקום ללא עבודה. ושריפת פרת חטאת היא פגיעה בכבוד מקום המקדש או פגיעה במקום עבודה...
ואולי כהמשך לשיטת רבי שמעון, שיטה סיבתית, מעשיו מוכיחים עליו, וגם אם לא התירה פסולה.
Comments
Post a Comment